התנגדות למשוב השופטים - שילוב של עזות מצח ציבורית ובורות 

מהותו של משוב

אנו חיים כיום בתקופה שבה מקובל לתת משוב לכל האנשים במיגזר העסקי על טיב עבודתם ובמדינות מתקדמות גם במיגזר הציבורי. התהליך הזה החל לפני כמה עשרות שנים. גם במיגזר העסקי כל בעלי המקצועות החפשיים לא קבלו באהבה את המעבר מסטטוס של מומחים מקצועיים לסטטוס של נותני שירותים מקצועיים. כיום העקרון של שיטת משוב מוטמע עמוק אצל כולם וכבר מקובל על כולם. ארגון שלא מאמץ אותו נדחק מהשוק העסקי החוצה.

במיגזר העסקי מקובלים שלושה סוגי משובים, וארגונים המכבדים את עצמם מבצעים את שלושתם:

1. משוב לקוחות - משוב שהלקוחות מדרגים את שביעות רצונם מהשירות שהם קבלו לא רק מהיחס שקיבלו אלא גם מהרמה המקצועית של השירות.

2. משוב עובדים - משוב שבו העובדים בתוך ארגון מעריכים אחד את השני מבחינת היחס וטיב השירות כפי שהם רואים זאת

3. משוב מנהלים - משוב שבו העובדים מעריכים את המנהלים שלהם

מטרות המשובים הם לתת להנהלת הארגון אינדיקציה על הבעיות הקימות בתפקוד הארגון ולתת לעובדים היזון חוזר על הדמות שבה הם מצטיירים בעיני הלקוחות ובעיני הקולגות שלהם. הבעיות הקימות בארגון הן לא רק בעיות בתפקודו של פלוני אלא גם ובעיקר בעיות מבניות שגורמות לכך שהארגון אינו מתפקד טוב. משובים מגלים בעיות כגון נהלי עבודה שאינם מותאמים למטרות הארגון, וזה הרבה יותר חשוב מאשר תפקודו של פלוני (למרות שגם זה חשוב).

 לו נשיאי בית המשפט העליון היו מקבלים את העקרון שתפקידם לארגן את ארגון מערכת השפיטה, כך שתתן שירותי משפט ברמה טובה ללקוחות ולו היו מתמצאים בבעיות של ניהול ארגון, הם בודאי היו מבינים את היתרונות של משוב עבור ראש הארגון בקבלת החלטות, והם היו בעצמם מנהיגים משובים כמוזכר לעיל כמו בכל ארגון מודרני. להוותנו נשיאי בית המשפט העליון ( לפחות האחרונים )  אינם מאמצים את העקרון שתפקידם הוא ניהול הארגון ( למרות שקיבלו סמכויות לכך ) אלא מתמקדים בשיפוט, ונוצר מצב שהארגון מתנהל ואינו מנוהל משום שאין אף אחד שרואה במטלת הניהול מטלה אישית שלו. כנגזרת מכך הם גם אינם מתענינים בשיטות ניהול מודרניות של ארגון רב אנשים ואינם מבינים מה זה משוב ולשם מה כדאי לבצע אותו.

 הצביעות של השופטים המתנגדים למשוב השופטים

כל אחד מהשופטים המתנגדים למשוב השופטים בחייו הפרטיים הוא לקוח של מוצרים ושירותים שונים ( בין אם מהמיגזר העסקי או מהמיגזר הציבורי ) והוא מצפה לקבל יחס טוב ושירות מקצועי טוב, ובודאי אינו מוותר על הזכות להגיב על דברים שאינם נראים לו תקינים כאשר הוא במעמד לקוח. אולם כאשר השופטים האלה נמצאים במעמד של נותן השירות, פתאום הם אינם מוכנים לשמוע משוב על היחס שלהם והרמה המקצועית של השירותים שהם נותנים. ואין מדובר פה בהחלטות שיפוטיות על פי החוק ( שבזה הלקוח לא תמיד מבין ) אלא בהחלטות כמו לפגר במתן פסק דין לאחר גמר הדיונים, לקבוע דיונים המתמשכים על פני תקופה ארוכה וכו'. צריך לזכור שמבחינה חברתית יש הצדקה לקיום מערכת משפטית אך ורק אם היא מוציאה פסקי דין וזה תפקידה היחיד. דוגמא לכשל חמור של נשיא בית המשפט העליון בניהול בית המשפט העליון היא מספר השנים הרב שחלף עד למתן החלטה שבית סוהר פרטי הוא דבר המנוגד לחוק. הפיגור במתן ההחלטה פגע בציבור ( המדינה נאלצה לשלם פיצויים גדולים ליזם - פיצויים שהיו נחסכים בהחלטה מהירה ).

 עזות מצח ציבורית

אנו חיים במדינה דמוקרטית. במדינה דמוקרטית אין אדם שעומד מעל בקורת הציבור. למשל לכל אדם ניתנה הזכות להצביע בבחירות ולקבוע אם הוא נותן אימון בתפקוד ראש הממשלה או מעונין להחליפו. ראש הממשלה חייב לקבל את דין הבוחר גם אם נראה לו שהבוחר אינו מבין נכון את הבעיות. השופטים לא קבלו את העקרון שהם אינם עומדים מעל בקורת הציבור, ובודאי לשכת עורכי הדין היא חלק מציבור הלקוחות של מערכת השפיטה אשר זכאי להביע את דעתו על טיב השירות המתקבל מהשופטים ( היה עדיף אם כל הציבור היה מגיב במשוב על השופטים ). השופטים הקוראים לצעדי נגד למשוב השופטים מפגינים חוסר השלמה עם חירות הביטוי של האזרחים - מאבני היסוד של משטר דמוקרטי - רק כי "לא נעים להם לשמוע את הדברים הנאמרים" אבל דורשים סובלנות כזאת מכל אחד אחר, וזאת עזות מצח. החרם שהטיל הנשיא הקודם של בית המשפט העליון על לשכת עורכי הדין מזכיר את עידן הגילדות בימי הביניים ואינו מתאים לתקופתנו. מן הראוי היה להעביר אותו מתפקידו בגין פעולה זאת. אז פשוט לא היה לציבור מספיק כוח לעשות זאת באמצעות נציגיו בכנסת כי הכנסת אינה מתפקדת מספיק טוב ( וגם היום ). השופטים המתנגדים למשוב וקוראים לצעדי נגד פשוט רואים עצמם מספיק חזקים להשליט את עמדתם ומצפצפים על הציבור. הם רואים עצמם כמי שאין לערער אחרי מעשיהם ( ומזכירים את התנהלות עובדי רכבת ישראל היום ). עצוב מאוד לציבור שיש שופטים בין המשמיעים קריאות קרב נגד המשוב.

 הבורות

על אף שרוב השופטים הם אנשים אינטליגנטים ומסורים לעבודתם הרי בעניני התנהלות של ארגון רובם אינם מבינים הרבה. העיסוק בחוקים ובמשפטים מצריך השקעת זמן רב ולא נותר להם הרבה זמן להתענין בבעיות של ניהול ארגון ( שזה מקצוע בפני עצמו ודורש התמחות בו ), שהן בעיקר בעיות של ניהול אנשים. לפיכך יש רבים המתנגדים בלי שלמדו בכלל את נושא המשוב והשפעתו על תפקוד ארגון. במצב כזה התנגדות לשינוי זה צעד הנובע מחוסר ידע (= בורות ) בנושא. אדם כמו שופט צריך להבין שאסור להשמיע דעה בנושא שבו אין לך ידע.

 הערה:

ישנם שופטים שחוששים משימוש במשוב כי יש לתוצאותיו השלכות על פרט זה או אחר ( כאלה שקבלו הערכה שלילית קיצונית ), אבל בגלל שיקול כזה אסור לוותר של שימוש בכלי ניהולי שמטרתו לשפר את תפקוד הארגון כולו. צריך לדעת איך להתמודד עם הערכות קיצוניות של פרטים בארגון. הבעיה הזאת אינה בעיה ייחודית של השופטים והיא נמצאת בכל ארגון של אנשים פעילים. בכל הארגונים למדו להתמודד אתה. במקום להתנגד למשוב השופטים ייטיבו לעשות אם ילמדו איך ארגונים אחרים מתמודדים עם הבעיה הזאת. באף ארגון האנשים לא נזרקים לכלבים סתם כך בלי לתת להם סיכוי לשפר את התנהלותם לאחר קבלת תוצאות משוב. ארגונים אינם עושים זאת כי ארגון שעושה כך אינו אטרקטיבי לקליטת עובדים חדשים הנמנעים מלהגיע אליו. לכן החששות מובנים אבל פשוט צריך ללמוד איך לחיות עם זה.